בלוג

כעס= כאן עושים סדר כעס אנחנו אומרים ולא מתנהגים . לכן ברוח ניהול הכעסים: השאיפה- לנהל את הכעס ולא שהכעס ינהל אותי! אז מה עושים: לקיחת פסק זמן- כדי לברר מה באמת עומד מאחורי הכעס שלנו. מיקוד הכעס- חשוב שנמקד את הכעס להתנהגות ועובדות ולא נעבור להכללות ולעבר- ” תמיד” “אף פעם”. ונמנע מעלבונות ומהגזמות. תמיד נפתח בחיובי- ונמשיך בשפת “האני”. “אני מעריכה את .. . קשה לי עם…אני כועסת מאד על” למצוא את הזמן המתאים - לא סמוך מדי להתרחשות כשהכל עוד טעון, ולא בעיתוי רחוק מדי, כשזה כבר לא רלוונטי ופרטים נשכחו. מסר האני: “כשהגעתי הביתה וראיתי את הבלגן, כעסתי ונפגעתי נורא.” ולא – ” אתה ממש חסר אחריות ובלגניסט”. נשאיר מקום לתיקון ותקווה: ע”י כך שנאמר את צרכנו ורצוננו, ולא רק את מה שאנחנו לא מרוצים ממנו. נמנע ככל האפשר מלבקר על דברים שאין אפשרות לשנותם . למשל: ” אתה כזה מסורבל” לילד איטי, ” אתה לא יכול לדבר ברור” לילד מגמגם. ” תשב כבר בשקט” לילד היפראקטיבי” …..

כמה טיפים לגבי פרידה מהילדים לפני נסיעות ארוכות, או הורים שטסים הרבה לחו”ל במסגרת עבודה…לילדים עד גיל 3 אין תפיסה של מימד הזמן. כדי להמחיש לילד מתי אבא חוזר אפשר להשתמש במדבקות, למשל אבא נוסע לשבוע, נותן לילד 7 מדבקות ואומר לו “כל יום תדביק פה מדבקה אחת, וביום שיגמרו המדבקות אבא יחזור הביתה”. אם זו נסיעה לחו”ל או מילואים ולא מתאפשר להורים לדבר עם הילד, מכינים מראש קלטת וידאו לכל יום, ובה מצלמים ההורים את עצמם מקריאים סיפור לפני השינה, ומדברים לילד, אומרים לו שאוהבים אותו, מציינים דברים יוצאי דופן (למשל אם זה נופל על חג או משהו שיודעים שקורה באותו יום). כשההורים מדברים אל הילד מתוך הטלוויזיה הילד שומע את הקול שלהם ורואה אותם וחש שהם נמצאים איתו. יש ילדים שמאוד עוזר להם להסתובב עם תמונה של ההורה. מספיק זמן לפני הנסיעה מכינים את הילד מראש (לא ברגע האחרון) “אמא ואבא נוסעים לחופשה ואתם תישארו עם סבתא רחל”. שהילדים יהיו שותפים לכל התהליך, ידעו בדיוק מה הולך לקרות. אם האופציה קיימת אפשר לשאול אותם מה הם מעדיפים, שסבתא תבוא לישון איתם בבית או ללכת לישון אצל סבתא. אפשר לשאול אותם מה הם היו רוצים כדי שיהיה להם נורא כיף…(שסבתא תראה להם כל ערב קלטת מסוימת, או תקרא סיפור, או תכין אוכל מסוים שהם אוהבים…) לשאול אותם מה נחוץ להם? (לקחת איתם את הדובי והחיתולי). תמיד עדיף שהילדים יישארו ביחד ולא יתפצלו, וכן, לשמור על שגרת סדר היום (הגן / הביה”ס) במידת האפשר. ילד שלהוריו אין בעיה עם הפרידה, לא יתרגש מזה. לעומת זאת לילד שהפרידה מאוד קשה לאמא…והיא דואגת ולחוצה – יהיה מאוד קשה.  סיכמה וערכה מקורס הורות: מיה צור

חשוב לעשות אבחנה בין שקר לדמיון של הילד. בגילאים צעירים לילדים יש דמיון מאוד פורה ולא תמיד הם מבדילים בין דמיון למציאות. דמיון מפתח יצירתיות – אנחנו לא רוצים לדכא להם את זה. ילד משקר בשני מקרים: א. כאשר הוא מרגיש וחושב שהוריו לא יכולים להכיל את המידע. ב. כאשר הוא מפחד שהמידע עלול לבוא כנגדו בתחושת הערך – לבייש אותו, לפגוע בתחושת השייכות, אבא יכעס עליי נורא, לא יאהבו אותו בגלל זה… ג. הוא למד שרק ככה הוא יוכל להשיג מההורה משהו שהוא רוצה. כשהילד משקר לי, אני צריך לשאול את עצמי מה המטרה של הילד? אם הסיבה היא האופציה השלישית, אני צריך לחזק את המקום שאני רוצה לחזק, (את אמירת האמת) גם אם המחיר של זה הוא לתת לילד באופן חד פעמי את מה שהוא רוצה באותו רגע ולהסביר את זה במילים – בד”כ לא הייתי נותן לך כי…..אבל הפעם אני אתן באופן חד פעמי כי אני מאוד מעריך את זה שאמרת את האמת ולא שיקרת, למרות שידעת שאם תגיד את האמת אולי לא תקבל. להתעלם מהשקר, לחזק את אמירת האמת (אני חושבת שזה מאוד אמיץ מצדך לבוא לספר את האמת למרות שידעת שאולי אני אכעס…). לתת לילד הרגשה שההורה שם בשבילו ויכול להכיל, ולא מגיב בצורה שתגרום לילד לא לבוא אליו בפעם הבאה…  ערכה וסיכמה מהקורס: מיה צור

כל ילד שנולד למשפחה נולד למשפחה אחרת, להורים אחרים…(ההורים אוהבים את כל הילדים אבל מידת הקרבה שלהם לילדים שונה) למצב כלכלי אחר וכד’. הילד הראשון נולד לזוג צעיר בתחילת דרכו, אולי המצב הכלכלי עדיין לא מגובש, מחפשים בית, נמצאים בתחילת הקריירה, התקשורת שלו היא מול שני (הורים) מבוגרים. הוא הופך את ההורים מזוג למשפחה. הוא הופך להיות בכור רק כשנולד אח, עד אז הוא גדל כילד יחיד. הילד השני נולד למשפחה קצת יותר מבוססת, ההורים כבר נמצאים במקום אחר בחיים, יש בית, להורים יש כבר קצת יותר ניסיון, הם התגלחו כבר על הילד הראשון וכבר יודעים מה מוצא חן בעיניהם ומה לא. הוא נולד לבית עם ערכים שכבר התבססו. הילד השני צריך לתקשר גם עם שני מבוגרים ועוד ילד. כבר בתחילת האינטראקציה ביניהם עלול להיות משבר, כי הילד הבכור מרגיש שהחוזה הלא כתוב שלו עם ההורים הופר. עד עכשיו הוא היה פאר היצירה, וכולם התלהבו רק ממנו, פתאום תשומת הלב וההתלהבות עוברים לתינוק החדש. הוא היה הקטן ופתאום הוא נהיה “הגדול”, ובתור הגדול הוא צריך להיות אחראי ויש לו תפקידים – לעזור, ללמד את הקטן, לשמור עליו… לכן כשהילד השני מגיע בד”כ הורים או מפצים את הבכור ‘המסכן’ או כועסים על היחס שלו לאח הטרי… כשמה שהם צריכים לעשות זה להמשיך לשמור על הראשוניות והייחודיות של הבכור ועדיין לתת מקום וחשיבות גם לילד השני. ילד שגדל במשפחה שלימדה אותו להיות מועיל, תורם, מתנסה – יש לו יותר כלים להבין ולהתמודד עם המצב החדש. לעומת זאת ילד שגדל כ”נסיך” במשפחה שמגוננת ומפנקת מדי, יהיה לו קושי יותר גדול להתמודד עם הולדת האח. הילד השלישי מגיע להורים שכבר עייפים. מה שנקרא “השלישי גדל לבד”…בין שני האחים שלו כבר יש מערכת יחסים, והוא צריך למצוא את מקומו במשפחה יותר מורכבת. ברגע שהילד השלישי מגיע למשפחה, הבכור כבר התנסה בחוויה הזו פעם אחת ולשני נפתחות הרבה אופציות חדשות. עכשיו לשני יש החלטות שהוא צריך לקבל. למי להיות יותר קרוב, עם מי כדאי לעשות קואליציה, האם להיות החבר הכי טוב של הגדול או דווקא להחזיר לו על כל מה שהוא עשה לי עד היום ולהיות החבר הכי טוב של הקטן. הוא גם יכול לאמץ את התפקיד של הגדול לעומת האח הקטן שנולד. תאומים – גם בין תאומים יש מערך משפחתי, כי מישהו תמיד נולד ראשון, גם אם זה בהפרש של דקה…הסיפור נמצא בתוך המשפחה. ז”א שהמערך המשפחתי מתקיים למרות שאין את המשתנה של הפרש הגיל. עדיין כל אחד מהתאומים לוקח תפקיד שונה. טריטוריה – לכל אחד מהילדים יש משימה במשפחה והיא למצוא את מקומו ביחס לילדים האחרים בבית. למצוא את דרכו להשתייך, ביחס להורים ולאחים. לגלות מה יביא לו את הערך שלו ויעשה אותו ייחודי בתוך המשפחה (בהתחשב בעובדה שיש פה עוד כמה אחים…). הילד, בתהליך התפתחותו, מכניס עצמו לנישה שהיא הטריטוריה הייחודית שלו בתוך המשפחה. הוא מנכס את הנישה הזו אליו ואנחנו קוראים לזה בטעות “אופי”. יחד עם זאת, כאשר ילד קבע לעצמו טריטוריה מאוד נוקשה ומצומצמת, תפקיד המשפחה הוא דווקא לעשות הרחבה. איך מרחיבים ולא מקבעים טריטוריה? דוגמא: ילדה מאוד וותרנית. מתוך נוחות של ההורים, כשהייתה קטנה קיבלה מהם הרבה חיזוקים על כך שהיא מוותרת לאחיה ועכשיו כשהיא מיישמת את זה גם במקומות אחרים מחוץ לבית, ההורים לא מרוצים. עוד דוגמא, כשילד שופך את השוקו על הרצפה ואחותו באה ‘לספר’ לאמא. אם נגיד לה כל הכבוד שהיא באה לספר אנחנו מחזקים את שתי ההתנהגויות (אם היא הילדה הטובה אז הוא חייב להמשיך לשפוך את השוקו, אין לו ברירה, כי הכיסא של הטובה כבר נתפס…והיא חייבת להמשיך תמיד להיות טובה). לילדה שבאה להלשין יש תנאי צר מאוד שרק כשהיא מרצה אותנו היא אהובה. בתפיסה שלה אם היא תעיז לא להיות מושלמת ומדהימה לא יאהבו אותה. אנחנו רוצים להרחיב לה את התנאי, שגם אם היא לא מרצה, או עושה טעויות, עדיין נאהב אותה. והדרך לעשות את זה היא דרך שיחות משפחתיות. לכנס את המשפחה לשיחה. להגיד להם שהם נהדרים ואנחנו אוהבים את כולם, וששמנו לב למשהו שחוזר על עצמו… להציף או לשקף להם את הטריטוריות (מבלי להגיד מה טוב ומה רע), “שמתי לב שעד היום כל פעם שעמוס שופך את השוקו, מיטל באה להגיד לנו. מיטל – אני נורא שמחה שאת ילדה אחראית, אבל זה לא צריך להיות התפקיד שלך. מהיום מי ששופך את השוקו הוא מנקה. אני מצפה מכם שתשתפו פעולה ותסתדרו ביניכם. בפעם הבאה אם את רואה שעמוס שפך את השוקו שלו אם את רוצה את יכולה להציע לו לעזור לו לנקות את זה ביחד. דוגמא נוספת: כשילד אחד לוקח את תפקיד העוזר וכל השאר פרזיטים… כנ”ל – מכנסים שיחה משפחתית ובה משקפים לילדים את המצב שהיה עד היום ומה הולך להיות מעכשיו והלאה. “נכון שעד היום יוסי תמיד סידר / שטף כלים / הוריד את הפח, אבל זה לא רק הכלים, הבלגן והאשפה של יוסי, זה של כולנו ולכן מהיום כולנו עוזרים בבית. בכל יום ילד אחר יהיה אחראי על…. אתם יכולים להתחלף ביניכם אם אתם רוצים…” (המסר הלא מילולי לילדים הוא “נכון שכיסא אחד כבר היה תפוס, אבל גם לך מותר להשתמש בו לפעמים. בכל מקרה נאהב אותך”). ז”א שאם הילד הראשון היה ילד טוב ומרצה, רוב הסיכויים שהילד השני יהיה מרדן… או ילד עם התפרצות אנרגטית או הילד המסכן והמקופח… כי הכיסא של הילד הטוב כבר תפוס. השני חייב למצוא לו טריטוריה פנויה. כך גם לגבי קצב התפתחות – אם הראשון התפתח לאט, השני יתפתח מהר…ולהפך. מהילד השני כבר לא מתפעלים יותר מדי… מישהו כבר עשה הכל לפניו… הוא לא מקבל את ההתלהבות והראשוניות שקיבל אחיו הבכור…ומגיע לו לקבל! וכשהילד השלישי מגיע, השני הופך להיות הילד שהכי פחות מתייחסים אליו… (והילד השלישי זה כבר “מתיקות מסוכנת” – הוא מהמם וקטן…) בד”כ כשמגיע למשפחה אח חדש, הילד הראשון נתקל לראשונה בהתנהגות חדשה שלא היה מודע לקיומה, הילד החדש עושה משהו שונה ממה שהוא רגיל לעשות והוא מנסה את ההתנהגות החדשה ומחקה אותו. ואז פתאום ילד שעד היום היה ילד שקט ונחמד, ועוזר (ילד מרצה) לומד פתאום להגיד “לא רוצה” או לזרוק את הצעצועים, או כל דבר אחר שראה את אח שלו עושה. וההורים מיד נוזפים בו “מה קרה לך?! זה לא מתאים לך להתנהג ככה” ומזועזעים מההשפעה הרעה שיש לאח…תמיד תהיה השפעה בין אחים, זה לא דבר שאפשר, צריך או כדאי להימנע ממנו. זה בסדר גמור שילד מנסה גם משהו אחר ולא מקובע בדפוס התנהגות אחד. ההורים צריכים לקבל את זה שהילד מנסה אופציות חדשות שהוא ראה ולהבין שזו גמישות הסתגלותית וזה בסדר ולא להגיב בהשוואה ואכזבה. הורים צריכים לאפשר תחלופה בתפקידים בין הילדים ולקבל גם “התנהגות פחות נוחה” ומרצה. על ההורים למצוא את הדרך לאפשר לכל אחד מהילדים את תחושת הייחודיות שלו, אבל לא היחידניות (הם לא ילדים יחידים במשפחה). בסופו של דבר, היחסים בין האחים מעצבים את אישיותו של הילד. תפקיד ההורים להיות מודעים לתהליך שהילדים עוברים, בחיפוש אחר הייחודיות שלהם ומקומם בין האחים, ולתמלל את זה לילד. רצוי שהורים ימנעו מלתת שמות לטריטוריות האלה או ימנעו מלהתייחס לזה כאל טריטוריה (לא להדביק תווית), אלא יגמישו את הטריטוריות האלה. השוואות שהורים עושים בין ילדים מקצינות את הטריטוריה של כל ילד ויוצרות תחרותיות בין הילדים. ככל שאני משווה כך אני מקצין את העמדות בתוך המשפחה. הדרך הנכונה להתנהל מול הילדים היא להתייחס אליהם כמעמד אחד בבית, הילדים ביחד בסירה אחת. כשאנחנו רוצים לבקש משהו, להגיד משהו, אנחנו פונים אל “הילדים”. התערבות בין אחים – בד”כ הילדים רבים על משאבים – אם זה תשומת הלב של ההורים או משחקים וצעצועים, שאגב, גם כשזה סביב משחק, עדיין ההתכוננות היא להפעיל את ההורים. מתוך הרצון של ההורים להפסיק את המריבות בין הילדים, לעיתים ההורים יוצרים אווירה תחרותית ודיכוטומית. בדרך שבה ההורים מתערבים (למשל, התייחסות לילד אחד בתוך האינטראקציה) הילדים לא לומדים לתקשר זה עם זה ומתרחקים אחד מהשני. הורים צריכים לזכור שצריך 2 לטנגו…לא לחפש מה קרה, מי אשם או מי התחיל, לא לנסות להיות בורר ולקבוע מה האמת. תפקידנו להגן על הילדים מפני אלימות פשוט בכך שנפריד ביניהם, לנסות להרגיע ולהגיד להם שלא יפגעו אחד בשני אבל לא להיכנס לתוך המריבה. כשיש מריבה בין אחים, עלינו לדבר אליהם ביחד ועדיף לעשות את זה באמירות כלליות על איך מתנהגים אצלנו בבית (אני סומכת עליכם שתפתרו את הבעיה ביניכם, אצלנו בבית לא מרביצים / מקללים, אני לא אוהבת לשמוע את הדיבורים האלה בבית, אני לא מוכנה ש…)ולא להתייחס לכל אחד מהם בנפרד, ולנקוט עמדה (הוא התחיל, הוא אשם, הוא המסכן – הקרבן שמציקים לו), להימנע מהערות או נזיפות אישיות על חשבון האחר . המטרה שלי היא להוציא את עצמי (ההורה) בתור הקהל שמוחא כפיים לילדים בהצגה, כי אז יהיה לי גם הדרן, אני רק אחזק את זה. זה לא אומר שאנחנו אף פעם לא מתערבים ומזניחים את הילדים. התפקיד שלנו כהורים הוא גם להגן על הילד ולשמור עליו שלא יפגע (מול אלימות פיזית), וכשאנחנו נאלצים לעשות את זה, מאוד כדאי לתמלל את זה לילדים – אם יש מכות התפקיד של אמא לשמור עליכם שלא תפגעו, וכשאני חושבת שמישהו מכם נמצא בסכנה אני מפרידה / מרימה אותו על הידיים כדי לשמור עליו. כך אני מחזקת אחוות אחים, כי הם ביחד… אנחנו יכולים לשקף לילדים את האירוע, לחדד להם את הבעיה ואז לתת להם להתמודד בעצמם ולפתור אותה ביניהם. שילמדו איך לתקשר זה עם זה. אנחנו לא תומכים בצד אחד ולא מגוננים על צד אחד כי כך אנחנו רק מקבעים את הטריטוריה (ילד אחד הוא תמיד המציק, המרביץ, החזק, הפוגע, השני הוא תמיד המסכן, הקרבן) וגורמים לריחוק בין הילדים. עפ”י הגישה האדלריאנית ההורים מייצגים את הממסד, החוקים, הגבולות, הסמכות בחיים. האחים הם החברה. אם אנחנו לא מאפשרים לילד להסתדר לבד עם האחים שלו ולחוות את חברת האחים אנחנו בעצם אומרים לו “אתה לא יודע להתמודד עם החברה”. אם כל הזמן נפריד ונתערב ביניהם, הילד יתפוס את העולם בחוץ כמאיים, (או תחרותי – תלוי מה קורה בבית. הורה שמעודד תחרות בין אחים כאילו אמר לילד “אתה רוצה להצליח בחוץ – תהיה תחרותי!”). לסיכום, מתוך המערך המשפחתי ילדים גוזרים את התפיסה הסובייקטיבית שלהם, ומפתחים להם ייחודיות. האינטראקציה הראשונה של הילדים עם קבוצת השווים היא עם האחים שלהם בבית. הבית הוא מעבדה ניסויית שבה אפשר להתאמן. ריבים בין אחים נועדו להפעיל את ההורים. אם לא נתערב הם לא יריבו. מריב בין אחים הילדים לומדים איך להסתדר עם מישהו אחר, לחלוק, איך לשמור על טריטוריה, איך לנהל מו”מ ואיך לעמוד על שלהם. לכן, מריבות בין אחים תורמות לילדים. בקיצור – לא להתערב!  סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור

בשיטת אדלר לא מאמינים בעונשים, כי אנחנו לא רוצים ללמד את הילד שאנחנו (ההורים) גורמים לו לשלם מחיר על מה שהוא עשה, אלא ללמד את הילד שלכל בחירה שלו יש מחיר. עונש גורם להשפלה וחוסר כבוד. זה אומר “אני מעליך ואתה תעשה מה שאני אגיד” זה מלמד את הילד כוחנות, במקום ללמד שיש תוצאה לכל מעשה. כהורה אני צריך להעביר לילד את המסר שלא חשוב מה קורה הוא הילד שלי ואני לא אוותר עליו. אני נלחם ולא מוותר לו כי אני לא מוכן לוותר עליו. ילד שמאיים לעזוב את הבית בכעס (“אני הולך”): אנחנו לא רוצים לרוץ אחריו בהיסטריה, להתחנן, לסגת ממה שאמרנו. אנחנו גם לא נגיד לו “יאללה לך כבר, חבל שלא עשית את זה כבר לפני שעה…בוא אני אעזור לך לארוז מזוודה”. מה שצריך לעשות במצב כזה הוא להגיד לילד “אתה יודע שאני אוהב אותך ואתה חשוב לי מאוד, אצלנו לא בורחים מהבית… אני לא מוכן לשמוע יותר דיבורים כאלה ומבחינתי הנושא הזה סגור”. אם זה קורה שוב, אנחנו הבהרנו את עמדתנו בנושא, בפעם הבאה שזה יקרה אני אתעלם. א.פ.ר.ת – מנגנון לתהליך בדיקה עצמית אירוע פירוש רגש תגובה מתרחש אירוע. בינו לבין התגובה שלי מתקיימים שני תהליכים פנימיים: אני נותנת פירוש לאירוע. הפרשנות שבחרתי יוצרת אצלי איזשהו רגש. הרגש הזה הוא הדלק והמניע לתגובה. התגובה שאני הגבתי הופכת להיות האירוע של האחר, ואז אותו תהליך מתקיים גם אצל האחר שבא איתי באינטראקציה. יש מעגליות. מה שאני רואה זו רק התגובה שלו, אני לא יודעת מה היה האירוע שעבר עליו, איך הוא פירש אותו ומה הוא הרגיש כתוצאה מכך. ז”א שאין לי דרך להבין את האחר מבלי לשאול אותו על התהליכים הפנימיים שהוא עבר. האירוע הבא משתנה בהתאם לתגובה. כשיש לי תגובה קבועה שחוזרת על עצמה שאני רוצה להפסיק, אני צריכה לבדוק מה האירוע שמעורר את אותה תגובה, ולשנות את הפרשנות שנתתי לו. אחד המכשולים בשימוש בא.פ.ר.ת הוא בתיאור האירוע. הרבה פעמים הסובייקטיביות נכנסת כבר בתיאור הראשוני. אם בד”כ אני מפרש אירועים כמכוונים נגדי, הרגש והתגובה שלי אף פעם לא יהיו כאלה שמקדמים יחסים. רגשי אשם עפ”י דרייקורס הן כוונות זדוניות, כי אתה גם עושה מה שאתה רוצה, וגם מרגיש לא בסדר שאתה עושה את זה… אם אתה חושב שמה שאתה עושה הוא לא בסדר עפ”י הערכים שלך – אז תפסיק לעשות את זה, במקום להרגיש אשם! הבעיה שאנחנו רוצים רק את הרווח, בלי לשלם את המחיר. אירוע – אמא עובדת כל יום עד 17.00 פירוש – רוב הילדים לא נמצאים איתי, לא בשביל זה עשיתי ילדים… מסכנים הילדים… רגש – רחמים על הילדים, צער, אכזבה, אשמה תגובה – פיצוי חומרי, פינוק, וויתור על גבולות… אמא חושבת שבזה שהיא מפצה את הילדים היא מבטלת את המחיר על כך שהיא עובדת עד 17.00… אבל בעצם שום דבר לא משתנה, לתוצאה אין שום קשר לדבר שאני רוצה לפצות אותם עליו. לעומת זאת, המסר שאני מעבירה לילדים בלי לשים לב הוא: “זה לא בסדר לעשות מה שרוצים (אני רוצה לעבוד, אני אוהבת ונהנית לעבוד – אבל זה לא בסדר…), והדרך לפתור את זה שאני עושה משהו לא בסדר היא פיצוי…מגיע לכם פיצוי כי אתם נורא מסכנים…” כשהמסר הנכון שאני רוצה להעביר לילדים הוא: “זה טוב לצאת לעבוד, להגשים את עצמך ולהרוויח כסף. אני אוהבת ונהנית לעבוד. אני זקוקה לכסף הזה בשבילי (לא בשביל הילדים). ויש לי את החיים שלי חוץ מכם, להביא ילדים לעולם זה לא אומר שצריך להפסיק לחיות”. אם אני אשנה את הפירוש שלי: “טוב לי בעבודה, אני מגשימה את עצמי, נהנית ומרוויחה כסף. אני חוזרת לילדים אחה”צ הרבה יותר חמה ורגועה. אני משאירה אותם במקום הכי טוב שיכולתי לבחור להם, שבו הם מקבלים חום ואהבה מהצוות של הגן ונהנים מהתנסויות וחברים שאין להם בבית…” אז אני לא ארגיש אשמה על כך שאני יוצאת לעבוד ולא ארגיש צורך לפצות את הילדים כשאני חוזרת הביתה, או לוותר להם על חוקים וגבולות. דוגמאות נוספות לשימוש בא.פ.ר.ת כתהליך בדיקה עצמית: אירוע פירוש רגש תגובה הילדים לא לבושים בזמן לחוג הם לא מקשיבים לי / מזלזלים בי / אין הכרה במאמץ שאני עושה בשבילם כעס, עצבנות וחוסר סבלנות אמא עומדת וצורחת עליהם כמו משוגעת… הילדים לא לבושים בזמן לחוג החוג שלהם – אחריות שלהם אדישות לא לבושים בזמן – לא הולכים לחוג הילד לא לומד למבחן הלימודים שלו זו האחריות שלו אדישות לא מתערבת  סיכמה וערכה מהקורס להורות: מיה צור

בתפיסת העולם של הילד הוא אהוב וחשוב ומשמעותי רק אם כל הזמן שמים לב אליו. זה ילד שכל הזמן צריך שיתעסקו איתו (העסקת יתר – הילד כל הזמן מפעיל את ההורה פיזית), הוא חייב להיות במרכז ושיתייחסו אליו (הילד כל הזמן מפעיל את ההורה רגשית). מיקוד השליטה של הילד חיצוני – הוא כל הזמן תלוי בתשומת הלב החיצונית (שהוא מקבל מההורים,מהגננת, מהמורה, מהסבתות וכד’). הוא כמו נרקומן של מנות תשומת לב. הוא דורש את המנה שלו ואז יש הפוגה ואז הוא שוב דורש תשומת לב. כדי להגיע לסיפוק עצמי הוא צריך כל הזמן להגדיל את מנת הסם. אז דווקא ברגע שאמא מדברת עם אבא / בטלפון / עסוקה במשהו, הילד חייב שהיא תבוא איתו לחדר… כאשר מיקוד השליטה הוא פנימי – יש לילד מספיק ביטחון עצמי, עמדה וערכים. גם אז הוא מתחזק מפידבקים של הסביבה, אבל הוא לא תלוי בהם!! חלוקה ל-4 סוגים: תשומת לב אקטיבית חיובית – הילד המקסים שמתנדב לעשות הכל ותמיד מאוד עוזר… תשומת לב אקטיבית הרסנית – ילדים שמסוכנים לעצמם ולסביבה. (רץ לתוך הכביש, עומד על שפת הבריכה, תוקע מסרגה בשקע, מטפס למקומות מסוכנים, למשל – הילד בן השנתיים מהמשפחה שהתנדבה למרכז ייעוץ). תשומת לב פאסיבית בונה – “הביישנים”, השקטים, ילדים שלא יעשו שום דבר מיוזמתם. הם יחכו עד שיגידו להם מה צריך לעשות ואז יצייתו מייד. למעשה הם כל הזמן מפעילים את ההורים בזה שההורה צריך לנהל אותם, הם מחכים שיגידו להם…לך תכין שיעורים, בוא לאכול, תיכנס למקלחת…תתלבש… ואם אמא לא אומרת לי מה לעשות – אולי היא כבר לא אוהבת אותי… תשומת לב פאסיבית הרסנית – הילד המדוכא, שאף פעם לא הולך לו, הוא תמיד שוכח, הוא מסכן, כל הזמן עושים לו, מרביצים לו, לוקחים לו… ילד שקלט שנורא אוהבים אותו והוא משמעותי כשהוא מסכן, אז כל הזמן הוא יוצר התעסקות סביב המסכנות שלו. אלה הילדים שמפתחים הפרעות אכילה למשל… כשאני מתבכיין אמא שמה לב אליי…במקרה כזה אם אמא תקפיד לתת לילד תשומת לב ולתת לו חיזוקים דווקא כשהוא לא מתבכיין, הוא לא יהיה זקוק לזה יותר. תמיד להתעלם מהשלילי ולחזק את החיובי! את תשומת הלב האקטיבית חיובית ואת הפאסיבית הרסנית מפספסים הרבה פעמים, כי לא נראה לנו הגיוני שזה בעיה של תשומת לב יתרה. ולכן אני מפרטת את ארבעת הסוגים. קל יותר לצאת ממעגל של תשומת לב יתרה מאשר ממאבקי כוח. ילד בריא בנפשו הוא ילד שהוא גם וגם וגם…לפעמים הוא נוהג בדרך אחת ולפעמים באחרת. התנהגות סתגלנית בהתאם לסיטואציה, ולא רק דפוס אחד כל הזמן. תזכרו שהמטרה של הילד שדורש תשומת לב יתרה היא חיובית – הוא רוצה להרגיש שייך, משמעותי ואהוב, אבל התנאי שלו צר מדי: “רק אםכל הזמן מתייחסים אליי ואני במרכז זה אומר שאוהבים אותי”. ילד כזה הוא ילד בודד ואומלל שלא פנוי למשימות החיים, כי הוא כל הזמן עסוק בבדיקות האם רואים אותי / אוהבים אותי או לא.  סיכמה וערכה מקורס הורות: מיה צור

פרק מהספר "אשת הצללים"

בתקופה כזו שהתקשורת כל הזמן מדווחת על המלחמה, או אסונות אחרים שרואים בחדשות…ילדים מגיבים למה שהם שומעים ורואים בטלוויזיה בדרכים שונות. כאשר ההורים דואגים, חרדים, מעורבים רגשית – הילד מגיב לחרדה של ההורים ולמצבם הרגשי. כשאין מעורבות רגשית של ההורים, גם הילד בד”כ לא יתייחס או יתעניין במתרחש. הסנסורים של הילדים קולטים רגש! לכן כשילד חש שההורה בחרדה, חשוב לשתף אותו ולהסביר לו ולא להשאיר אותו עם התחושה שההורים מודאגים ממשהו שקורה ולא ברור לו מה. המצב הזה הכי גרוע לילד. דרכים למימוש תחושת שייכות ברמה גבוהה: שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה, אלו שלוש דרכים שעוזרות לילד לממש את תחושת השייכות שלו ברמה גבוהה. אלו דרכי תקשורת פתוחות ובטוחות ליצירת ערך עצמי גבוה, ליצירת מערכת יחסים טובה ופתוחה, ללמידת אחריות, עצמאות, פיתוח שיקול דעת והתמודדות בפתרון בעיות. שיתוף השיתוף נובע מכבוד ומהערכה, שכן אחרת לא נשתף את הזולת. הוא יוצר תחושת ביטחון ומפחית חרדה. דרך השיתוף חש הילד תחושת שותפות, קבלת החלטות ונשיאה באחריות. אז מהו השיתוף? מדובר בפעילות יזומה של ההורים ומעין נתינה חד צדדית, שהילד לא צריך “להחזיר” דבר תמורתה. כלומר: אני כהורה משתף את ילדי ולא מתחקר אותו על יומו בגן / ביה”ס באמצעות שאלות טורדניות. היוזמה הזו של ההורה יוצרת מסע משותף של יחסים ויש סיכוי שבמקום שאני כהורה משתף את ילדיי בעולמי, הילד ייפגש עם היכולות והמסוגלויות שלו ואף ישתף אותי בעולמו שלו. השיתוף מאפשר להורה להיות אותנטי ולילד להכיר את ההורה כאדם ואת עולמו הפרטי ומאפשר שיחה על מחשבות ורגשות. בנוסף, השיתוף יוצר לגיטימציה להיות לא מושלם לפני הילד, כלומר: להראות לילד שגם להורה יש צרכים, מצבי רוח, טעויות וכישלונות. הורים משתפים מגבירים את הסיכוי שילדיהם ישתפו אותם ויוצרים קירבה ואינטימיות ביחסים. ההורים הם המודל לחיים. ילד שהוריו לא משתפים אותו, לא משתף אותם, כי ככה הוא חושב שזה צריך להיות. כיצד משתפים? א. לפני שמשתפים, קודם כל צריך לבדוק אם מי שאנחנו רוצים לשתף פנוי לשמוע אותנו באותו רגע. אם הוא לא פנוי – לא משתפים! (אפשר לשתף בנסיעה ברכב, בזמן המקלחת, בזמן ארוחת הערב, או לפני השינה). ב. מדברים בגוף ראשון – לדוגמא: היום בבוקר הגעתי לעבודה והכרתי עובדים חדשים…אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים… ג. השיתוף נעשה בהתאם לגיל וליכולת הקליטה של הילד, תוך שמירה על גבולות הפרטיות (לא נשתף את ילדינו באם אנחנו רוצים להביא ילד נוסף לעולם, למשל, או על מה אמא רבה עם אבא…”זה ביני לבין אבא”) בזמן שמתאים לשני הצדדים (אתה פנוי כרגע לשיחה?) ובקשר עין. ד. הרבה אנשים נוטים לחשוב שעדיף לא לשתף את הילדים כדי “לא לצער אותם”, “לחסוך מהם…”. אז א. אם ילד שואל זה אומר שני דברים: 1. שהוא מרגיש מספיק בטוח לשאול ו-2. שזה מאוד מטריד אותו. אם הילד כבר אזר את האומץ ושאל, צריך להתייחס לזה ולשתף אותו, גם אם זה חוויות רגשיות עצובות, מצערות…כי אם לא נשתף אותו הוא עלול לשמוע על זה ממישהו אחר ולדעת שבבית לא שיתפו אותו והוא מרגיש חוסר אמון ושלא סומכים עליו, ואמון זה הבסיס לאהבה. הרי המטרה שלנו במערכת היחסים עם הילד היא לפתח אמון וקירבה. לשתף אותו זה להגן עליו. גם אם סבתא שהוא מאוד אוהב חולה / עוברת ניתוח, זה תהליך שצריך להכין את הילד אליו. (סבתא לא מתה פתאום…היא הייתה חולה, אתה זוכר שביקרנו אותה בביה”ח). הילד צריך לדעת שיש לו על מי לסמוך ושסומכים עליו. התייעצות ההתייעצות מביאה עמה סיעור מוחות, דיון משותף במהלכו משתפים זה את זה וחושבים יחדיו. ילד שמתייעצים איתו מרגיש שווה ערך, מועיל ותורם מפני שסומכים עליו ועל דעתו. ההתייעצות מאפשרת לילד למצוא פתרונות יצירתיים ובמידת הצורך גם לקיחת אחריות. מצד ההורה ההתייעצות מקרבת אותו לעולמו של הילד, ומאפשרת לילד להכיר ולהבין את המערכת הסובייקטיבית של חשיבת הילד. ההתייעצות אינה מחייבת הסכמה עם דעת ההורה, הילד יכול להביע דעה שונה, וההורה יכול להחליט אם הוא מקבל את דעת הילד או לא. באותה מידה להורה יכולה להיות דעה שונה כשהילד בא להתייעץ איתו, והילד יחליט באיזו דעה לבחור – שלו או של ההורה. בקשת עזרה כאשר אני מבקש עזרה מילדיי אני מאפשר לו להתנסות ביכולות שלו, ומאפשר לו להרגיש מועיל ותורם. בנוסף, אני מאמן אותו בנכונות לבקש עזרה בעת הצורך ולתת מעצמו כעוזר. חשוב להדגיש כי בקשת עזרה אינה מחייבת את הילד לעזור. הילד יכול לסרב ולעזור ואנו כהוריו כדאי שנכיל זאת ונאפשר לו גם “לא לעזור”. יש לעשות הפרדה ברורה בין חוקים וגבולות לבין בקשת עזרה. אל תתבלבלו! אם אני רוצה שהילד יעשה משהו וסירוב הוא לא אופציה מבחינתי אז אני אגיד לו לעשות את זה ולא אבקש ממנו “עזרה”. בבקשת עזרה מותר לו לסרב וזה בסדר. אנחנו צריכים לזכור תמיד מה המטרה שלנו בבקשת העזרה – לתת לילד תחושת שייכות, שוויון ערך וכבוד. הורים שמבקשים מהילד לעזור במשהו וכשהוא מסרב אומרים לו “כשאתה תבקש ממני אח”כ לעשות משהו בשבילך גם אני לא אעשה…” לא מלמדים את הילד שום דבר. תגובה כזו מפספסת את המטרה. משהו קטן על סבא וסבתא, מה אפשר להגיד ובעיקר מה לא… כשאני רוצה לבקש משהו מסבא וסבתא ששומרים על הילד שלי (או מעובדים במשרד) אני יכול לדבר רק על מה אני = מה הצרכים שלי, לא מה אתה. לא “אתה ישן כמו מת וגם אם ייפול לידך טיל לא תתעורר לילד”… אלא “אני רוצה לשתף אותך במשהו שמאוד מדאיג אותי בזמן שאני נוסעת. הילדה שלי קמה המון בלילה, כי היא רעבה, כי היא פוחדת וכו’…ואתם בסך הכל עושים לי טובה, לא נעים לי שתצטרכו לקום כל כך הרבה בלילה…” ולראות איזה פתרונות הם מציעים. מה הם מוכנים או לא מוכנים לעשות ואז לבחור. אם הם רוצים הם ימלאו את צרכיי ואם לא – אני יכולה לבחור לא להשתמש בהם. העיקר לא לאכול את הלב מבפנים…אלא לדבר על זה איתם ולנסוע בראש שקט. סבא וסבתא כבר גידלו וחינכו את הילדים שלהם, עכשיו הם סבא וסבתא – הם לא מחנכים ולא רבים עם הילדים. התפקיד שלהם הוא רק לעשות לילדים כיף, מקום שבו שילדים יכולים להתפנק ולצאת קצת מהגבולות שבבית. אין משמעות לכך שאצל סבתא מותר דברים שבבית אסור. ילד יודע שזה אצל סבתא ואצלנו בבית זה אחרת. גם חשוב שהוא ידע ויכיר עוד אפשרויות. גם אם המינון שהוא רואה את סבתא הוא גבוה עדיין ההפרדה בין מה מותר עם סבתא ומה עם אמא מתקיימת.סבתא לא עובדת אצלנו – אנחנו לא יכולים להגיד לה מה לעשות. אנחנו יכולים רק לבקש ואולי היא תעשה וסביר יותר שלא. אם זה דבר מאוד עקרוני, ממש מעשה שבל יעבור (מרביצים לילדים) – אנחנו יכולים לבחור לא להביא את הילדים אל סבתא. צריכים לקבל את זה שלכל בחירה יש רווח ומחיר (סבתא עוזרת לי ושומרת על הילדים, אבל מפנקת אותם…ו”מקלקלת” לי את החינוך). למעשה, השאיפה שלנו היא שלילד יהיה אופי (סגנון חיים) גמיש, ז”א שהילד ידע להסתגל למצבים שונים, לאנשים שונים ולמסגרות שונות. לכן, דווקא השוני ומערכות החוקים השונות בין הבית שלנו לבית של סבתא X וסבתא Y הוא יתרון ולא בעיה… בבית אוכלים “מזון בריאות” ואצל סבתא זוללים ממתקים… אצל סבתא אחת אסור לגעת, אסור ללכלך…אסור לקפוץ על הספה, אצל השנייה מותר הכל ואפשר להשתולל… סבתא אחת רק מפנקת ולא מציבה שום גבולות, רצה אחרי הילד עם הכפית, בבית שלנו הגבולות ברורים, אוכלים רק ליד השולחן… כך הילד לומד שיש טיפוסים שונים וכללים שונים במקומות שונים וזה בסדר, הוא לומד להתאים את עצמו לאדם ולמקום.  סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור

ציפיות הן דבר טוב, הן יכולות לדרבן ולהציב אתגרים. הבעיה היא כשהציפיות גבוהות או על תנאי . (ציפיות למושלמות, למצוינות). התנאי הוא סוג של ציפייה – רק אם תמלא את הציפייה יהיה לך ערך בעיני. תגובות אפשריות לציפיות גבוהות: ילדים שמפנימים את הציפייה של ההורים ועובדים קשה כדי לעמוד בה. הבעיה שהם מושקעים בציפייה של מישהו אחר מהם ולא מפתחים את הדרייב הזה מבפנים, ואז – אם אין מישהו שמצפה ממני אני לא יודע מה הכיוון. ילדים שדוחים את הציפייה של ההורים והופכים להיות ה’לוזרים’ של המשפחה. ילדים שמשחקים בכאילו – כל הילדים שהם גאון בפוטנציה (יש לו פוטנציאל…אך אינו מממש אותו).הילדים האלה מבחינתם נמצאים במקום מצוין כי הם לא עושים כלום, אבל כולם ממשיכים לצפות. יכול להיות שאם הם היו עושים הם לא היו עומדים בציפיות, אז הם בוחרים בסוג של הימנעות.  ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור