תקשורת מעצימה ובונה יחסים
בתקופה כזו שהתקשורת כל הזמן מדווחת על המלחמה, או אסונות אחרים שרואים בחדשות…ילדים מגיבים למה שהם שומעים ורואים בטלוויזיה בדרכים שונות. כאשר ההורים דואגים, חרדים, מעורבים רגשית – הילד מגיב לחרדה של ההורים ולמצבם הרגשי. כשאין מעורבות רגשית של ההורים, גם הילד בד”כ לא יתייחס או יתעניין במתרחש.
הסנסורים של הילדים קולטים רגש! לכן כשילד חש שההורה בחרדה, חשוב לשתף אותו ולהסביר לו ולא להשאיר אותו עם התחושה שההורים מודאגים ממשהו שקורה ולא ברור לו מה. המצב הזה הכי גרוע לילד.
דרכים למימוש תחושת שייכות ברמה גבוהה:
שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה, אלו שלוש דרכים שעוזרות לילד לממש את תחושת השייכות שלו ברמה גבוהה. אלו דרכי תקשורת פתוחות ובטוחות ליצירת ערך עצמי גבוה, ליצירת מערכת יחסים טובה ופתוחה, ללמידת אחריות, עצמאות, פיתוח שיקול דעת והתמודדות בפתרון בעיות.
שיתוף
השיתוף נובע מכבוד ומהערכה, שכן אחרת לא נשתף את הזולת. הוא יוצר תחושת ביטחון ומפחית חרדה. דרך השיתוף חש הילד תחושת שותפות, קבלת החלטות ונשיאה באחריות.
אז מהו השיתוף?
מדובר בפעילות יזומה של ההורים ומעין נתינה חד צדדית, שהילד לא צריך “להחזיר” דבר תמורתה. כלומר: אני כהורה משתף את ילדי ולא מתחקר אותו על יומו בגן / ביה”ס באמצעות שאלות טורדניות. היוזמה הזו של ההורה יוצרת מסע משותף של יחסים ויש סיכוי שבמקום שאני כהורה משתף את ילדיי בעולמי, הילד ייפגש עם היכולות והמסוגלויות שלו ואף ישתף אותי בעולמו שלו.
השיתוף מאפשר להורה להיות אותנטי ולילד להכיר את ההורה כאדם ואת עולמו הפרטי ומאפשר שיחה על מחשבות ורגשות. בנוסף, השיתוף יוצר לגיטימציה להיות לא מושלם לפני הילד, כלומר: להראות לילד שגם להורה יש צרכים, מצבי רוח, טעויות וכישלונות. הורים משתפים מגבירים את הסיכוי שילדיהם ישתפו אותם ויוצרים קירבה ואינטימיות ביחסים. ההורים הם המודל לחיים. ילד שהוריו לא משתפים אותו, לא משתף אותם, כי ככה הוא חושב שזה צריך להיות.
כיצד משתפים?
א. לפני שמשתפים, קודם כל צריך לבדוק אם מי שאנחנו רוצים לשתף פנוי לשמוע אותנו באותו רגע. אם הוא לא פנוי – לא משתפים! (אפשר לשתף בנסיעה ברכב, בזמן המקלחת, בזמן ארוחת הערב, או לפני השינה).
ב. מדברים בגוף ראשון – לדוגמא: היום בבוקר הגעתי לעבודה והכרתי עובדים חדשים…אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים…
ג. השיתוף נעשה בהתאם לגיל וליכולת הקליטה של הילד, תוך שמירה על גבולות הפרטיות (לא נשתף את ילדינו באם אנחנו רוצים להביא ילד נוסף לעולם, למשל, או על מה אמא רבה עם אבא…”זה ביני לבין אבא”) בזמן שמתאים לשני הצדדים (אתה פנוי כרגע לשיחה?) ובקשר עין.
ד. הרבה אנשים נוטים לחשוב שעדיף לא לשתף את הילדים כדי “לא לצער אותם”, “לחסוך מהם…”. אז א. אם ילד שואל זה אומר שני דברים: 1. שהוא מרגיש מספיק בטוח לשאול ו-2. שזה מאוד מטריד אותו. אם הילד כבר אזר את האומץ ושאל, צריך להתייחס לזה ולשתף אותו, גם אם זה חוויות רגשיות עצובות, מצערות…כי אם לא נשתף אותו הוא עלול לשמוע על זה ממישהו אחר
ולדעת שבבית לא שיתפו אותו והוא מרגיש חוסר אמון ושלא סומכים עליו, ואמון זה הבסיס לאהבה. הרי המטרה שלנו במערכת היחסים עם הילד היא לפתח אמון וקירבה. לשתף אותו זה להגן עליו. גם אם סבתא שהוא מאוד אוהב חולה / עוברת ניתוח, זה תהליך שצריך להכין את הילד אליו. (סבתא לא מתה פתאום…היא הייתה חולה, אתה זוכר שביקרנו אותה בביה”ח). הילד צריך לדעת שיש לו על מי לסמוך ושסומכים עליו.
התייעצות
ההתייעצות מביאה עמה סיעור מוחות, דיון משותף במהלכו משתפים זה את זה וחושבים יחדיו. ילד שמתייעצים איתו מרגיש שווה ערך, מועיל ותורם מפני שסומכים עליו ועל דעתו. ההתייעצות מאפשרת לילד למצוא פתרונות יצירתיים ובמידת הצורך גם לקיחת אחריות. מצד ההורה ההתייעצות מקרבת אותו לעולמו של הילד, ומאפשרת לילד להכיר ולהבין את המערכת הסובייקטיבית של חשיבת הילד. ההתייעצות אינה מחייבת הסכמה עם דעת ההורה, הילד יכול להביע דעה שונה, וההורה יכול להחליט אם הוא מקבל את דעת הילד או לא. באותה מידה להורה יכולה להיות דעה שונה כשהילד בא להתייעץ איתו, והילד יחליט באיזו דעה לבחור – שלו או של ההורה.
בקשת עזרה
כאשר אני מבקש עזרה מילדיי אני מאפשר לו להתנסות ביכולות שלו, ומאפשר לו להרגיש מועיל ותורם. בנוסף, אני מאמן אותו בנכונות לבקש עזרה בעת הצורך ולתת מעצמו כעוזר. חשוב להדגיש כי בקשת עזרה אינה מחייבת את הילד לעזור. הילד יכול לסרב ולעזור ואנו כהוריו כדאי שנכיל זאת ונאפשר לו גם “לא לעזור”.
יש לעשות הפרדה ברורה בין חוקים וגבולות לבין בקשת עזרה. אל תתבלבלו! אם אני רוצה שהילד יעשה משהו וסירוב הוא לא אופציה מבחינתי אז אני אגיד לו לעשות את זה ולא אבקש ממנו “עזרה”. בבקשת עזרה מותר לו לסרב וזה בסדר.
אנחנו צריכים לזכור תמיד מה המטרה שלנו בבקשת העזרה – לתת לילד תחושת שייכות, שוויון ערך וכבוד. הורים שמבקשים מהילד לעזור במשהו וכשהוא מסרב אומרים לו “כשאתה תבקש ממני אח”כ לעשות משהו בשבילך גם אני לא אעשה…” לא מלמדים את הילד שום דבר. תגובה כזו מפספסת את המטרה.
משהו קטן על סבא וסבתא, מה אפשר להגיד ובעיקר מה לא…
כשאני רוצה לבקש משהו מסבא וסבתא ששומרים על הילד שלי (או מעובדים במשרד) אני יכול לדבר רק על מה אני = מה הצרכים שלי, לא מה אתה. לא “אתה ישן כמו מת וגם אם ייפול לידך טיל לא תתעורר לילד”… אלא “אני רוצה לשתף אותך במשהו שמאוד מדאיג אותי בזמן שאני נוסעת. הילדה שלי קמה המון בלילה, כי היא רעבה, כי היא פוחדת וכו’…ואתם בסך הכל עושים לי טובה, לא נעים לי שתצטרכו לקום כל כך הרבה בלילה…” ולראות איזה פתרונות הם מציעים. מה הם מוכנים או לא מוכנים לעשות ואז לבחור. אם הם רוצים הם ימלאו את צרכיי ואם לא – אני יכולה לבחור לא להשתמש בהם. העיקר לא לאכול את הלב מבפנים…אלא לדבר על זה איתם ולנסוע בראש שקט.
סבא וסבתא כבר גידלו וחינכו את הילדים שלהם, עכשיו הם סבא וסבתא – הם לא מחנכים ולא רבים עם הילדים. התפקיד שלהם הוא רק לעשות לילדים כיף, מקום שבו שילדים יכולים להתפנק ולצאת קצת מהגבולות שבבית. אין משמעות לכך שאצל סבתא מותר דברים שבבית אסור. ילד יודע שזה אצל סבתא ואצלנו בבית זה אחרת. גם חשוב שהוא ידע ויכיר עוד אפשרויות. גם אם המינון שהוא רואה את סבתא הוא גבוה עדיין ההפרדה בין מה מותר עם סבתא ומה עם אמא מתקיימת.סבתא לא עובדת אצלנו – אנחנו לא יכולים להגיד לה מה לעשות. אנחנו יכולים רק לבקש ואולי היא תעשה וסביר יותר שלא. אם זה דבר מאוד עקרוני, ממש מעשה שבל יעבור (מרביצים לילדים) – אנחנו יכולים לבחור לא להביא את הילדים אל סבתא. צריכים לקבל את זה שלכל בחירה יש רווח ומחיר (סבתא עוזרת לי ושומרת על הילדים, אבל מפנקת אותם…ו”מקלקלת” לי את החינוך).
למעשה, השאיפה שלנו היא שלילד יהיה אופי (סגנון חיים) גמיש, ז”א שהילד ידע להסתגל למצבים שונים, לאנשים שונים ולמסגרות שונות. לכן, דווקא השוני ומערכות החוקים השונות בין הבית שלנו לבית של סבתא X וסבתא Y הוא יתרון ולא בעיה… בבית אוכלים “מזון בריאות” ואצל סבתא זוללים ממתקים… אצל סבתא אחת אסור לגעת, אסור ללכלך…אסור לקפוץ על הספה, אצל השנייה מותר הכל ואפשר להשתולל… סבתא אחת רק מפנקת ולא מציבה שום גבולות, רצה אחרי הילד עם הכפית, בבית שלנו הגבולות ברורים, אוכלים רק ליד השולחן… כך הילד לומד שיש טיפוסים שונים וכללים שונים במקומות שונים וזה בסדר, הוא לומד להתאים את עצמו לאדם ולמקום.
סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור
