הקשבה

א. לא לדבר עם הילד תוך כדי ביצוע עבודות הבית השוטפות…אם עסוקים, אומרים לילד “אני מאוד רוצה להקשיב לך אבל כרגע אני עושה X, תן לי חצי שעה לסיים ואני אשב לדבר איתך” – ברגע שקבעתם פגישה עם הילד אתם עומדים במה שאמרתם (בזמן שאמרתם, או אם אמרתם שזה יהיה כשתסיימו משהו, מיד כשסיימתם לגשת אליו). זה מלמד את הילד כבוד והקשבה.

לילד שעדיין אין תפיסת מושג הזמן משתמשים בנקודות ציון (אני רק אסיים לחתל את גיא ואגש אליך).

ב. כמובן שאם יש משהו שנראה דחוף (הילד מאוד נסער), עשו סדר עדיפויות ושקלו להפסיק את מה שאתם עושים ולהתפנות לשיחה עמו מיד.

ג. לרדת לגובה העיניים של הילד (לא לעמוד מעליו).

איך מקשיבים?

להקשיב לעובדות

להקשיב לרגשות ולעשות שיקוף של הרגשות לילד

להכיל ולהיות אפאתי: לשאול את הילד שתי שאלות:

א. מה הוא צריך ממני?

(רק שאני אקשיב? חיבוק? נשיקה? שאחשוב ביחד איתך איך כדאי לטפל בבעיה?)

ב. מה הוא חושב שצריך לעשות כדי לפתור את הבעיה?

אנחנו צריכים לסמוך על הילד ולתת לו את התחושה שסומכים עליו, שיש לו את הכלים להתמודד עם הבעיה. לא למהר לפתור לו את הבעיה, ולא להציע לו את הפתרונות, אלא לתת לו להגיע לפתרון לבד.

אם אנחנו ממש תקועים ולילד בשום אופן אין רעיון, ההורה יכול לשאול אותו אם הוא רוצה שההורה יציע לו כמה אופציות, וללמד את הילד שהוא בוחר מתוכן מה שהכי טוב לו, ושלכל בחירה שהוא עושה יש רווח אבל גם יש מחיר. (גם לכל דבר שההורה עושה יש מחיר).

כשהילד בא ומספר לנו על משהו שקרה לו, אין כל חשיבות אם זה אכן קרה במציאות או לא, מבחינתו של הילד מה שהוא חווה בחוויה זה אמיתי ולזה צריך להתייחס.

בגילאים מאוד צעירים הרבה פעמים דמיון ומציאות מתערבבים ונחווים אצל הילד כמציאות.

המיתר האישי – כשילד נתקל בקושי מסוים ומגיע הביתה נסער, אם הקושי שבו נתקל הוא נקודה רגישה, עניין לא פתור שיש להורה מעברו, ההורה יגיב למצוקה של הילד מהמקום שזה נגע בו, מתוך המצוקה של ההורה ולא של הילד. במקרה כזה בד”כ התגובה תהיה רגשית וחסרת פרופורציה, דבר שהרבה יותר מבהיל את הילד.

אם הנושא הזה לא היה אישיו אצל ההורה, היה לו קל יותר להתמודד עם הבעיה ולהגיב בצורה יותר שקולה, רציונלית ופרופורציונלית.

לכן חשוב מאוד להיות מודעים למקומות הפצועים והלא סגורים שאנחנו סוחבים איתנו מהעבר.

עוד טיפ קטן – כשצריכים לדבר על נושא מאוד טעון, קל יותר לעבור לסגנון יותר קליל, עם חוש הומור. חוש הומור עוזר לבלוע את זה.

פינוקי בית: שימו לב השבוע כמה פעמים הילדים / בן זוגכם אמר לכם “את/ה לא מקשיב/ה לי”. תרגלו את טכניקת ההקשבה.

שחיקה הורית > ההורה חש רגשי אשם > פיצוי יתר – נותן לילד מעל ומעבר > מצפה מהילד לתמורה (שיעריך!!) > ככל שהילד מקבל יותר הוא מעריך פחות, חושב שברור מאליו ושמגיע לו יותר. > הילד לא מבין ממה זה נובע ומבחינתו החוזה הוא שחייבים לתת לו כמה שהוא רוצה. הוא לא מבין את החוזה ולכן לא עומד בעסקה (אין תמורה) > הילד כועס ומתעצבן > להורה יש נקיפות מצפון ורגשי אשם וחוזר חלילה.

אנחנו חיים בעידן של שפע בועתי, שילדים לא מעריכים. יש כל הזמן לחץ חברתי, גם על הילדים וגם על ההורים. בלי שום קשר לתקציב וליכולת, ההורים צריכים לחשוב על הערכים ועל המסרים שהם רוצים ללמד את הילדים שלהם, ולא להיכנע ללחץ החברתי של הסביבה. (מותגים, ניקור עיניים, תחרות חומרית)…מערכת יחסים אינטימית היא לא דרך החומר (מתנות וצעצועים).

אינטימסי (אינטימיות) = in to me you see (ראיה פנימית).

ברגע שהורה מזהה שהוא פועל מתוך המעגל הזה הוא צריך לשבור את המעגל.

ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור