הסכמים במשפחה

הסיפור על ציפי-ציפיות

ציפי-ציפיות הולכת עם אמא לקניון. בשביל ציפי-ציפיות קניון זה ממתקים, וסרט, וג’ימבורי, ומקדונלד וצעצועים חדשים… בשביל אמא זה קניות. אז אמא צריכה לעשות תיאום ציפיות עם ציפי לפני היציאה מהבית, הסכם שמוסכם על שני הצדדים מראש. ואז, כשמגיעים לקניון כדי לעשות קניות וציפי רוצה ללכת לסרט, אמא מזכירה לה את ההסכם ומגבילה את מה שעושים כך שיעמוד במסגרת ההסכם שסיכמו ביניהן מראש.

הסכמים מונעים קונפליקטים. בכל מקום שאנחנו צופים בעיות, כדאי לעשות הסכם מראש.

הסכם מלשון “הסכמה”!

בהסכמים שנוגעים לכל המשפחה (יוצאים לטיול ביחד, ביקור אצל הדודה…) כל המשפחה משתתפת בשיחה, כולל התינוק שעוד לא יודע לדבר…כי המסר לילדים הוא שגם התינוק הוא חלק מהמשפחה. בשיחה אנחנו שואלים את הילדים ונותנים להם להעלות את הצרכים שלהם.

ההורה ישתדל להתחשב בצרכים של כולם, כי כולנו שווים (במובן של שווי ערך), אבל אם יהיו צרכים מנוגדים, ההורה הוא זה ששם את הגבול ומחליט מה יהיה.

כחלק מההסכם אנחנו מדווחים לילד מראש, מה יקרה אם הוא לא יעמוד בהסכם. אנחנו יכולים לשתף את הילד ולשאול אותו “מה יקרה אם לא תעמוד בהסכם?” ולתת לו לבחור את ה”עונש”. בד”כ הילד יקבע עונש מוגזם, ואנחנו נעדן אותו.

עם ילדים מתבגרים אנחנו יכולים לעשות את ההסכם בכתב ולחתום.

אם אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה, נקבל החלטה להסכים על משהו לזמן מוגבל (תקופת ניסיון) כדי שנוכל לבחון את זה במשך כמה ימים ואז נפתח את זה שוב לדיון, האם זה עובד או לא.

בזמן אמת בשטח אם הילד מפר את ההסכם אנחנו אומרים לו “אנחנו סיכמנו, אתה זוכר?”

ההבדל בין הסכם לגבול: הסכם זו לא הנחתה, זה משהו שהסכמנו עליו ביחד בשיחה למשך כמה ימים. אם מפרים את ההסכם יש מחיר שנקבע ע”י הילד מראש ואני הסכמתי לו.בגבול אני מבצעת, אין דיון ואין מחיר. הגבול הוא שלי והילד לא שותף.

“תזהר, זה מסוכן” – זה לא גבול.

“זה לא נעים לי!” – זה לא גבול! גבול זה “לא! אסור!”

ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור